top of page
חיפוש

עבודה עם כאב

  • giligolomb
  • 29 ביוני
  • זמן קריאה 2 דקות

איך קרה שהתרגלנו לכאב ? במקרה שלי , התרגלתי - לא לנשום . אני נזכרת ברופא משפחה שלי , אדם טוב שליווה אותי מאז שהייתי ילדה בשנים שהייתה לי אסטמה קשה מאוד אמרתי לו : ״זה בסדר , התרגלתי לא לנשום ..״ תוך כדי צחוק קל . ״זה נשמע לך הגיוני ?? את בחורה צעירה , את לא אמורה להתרגל לא לנשום.  זה צורך בסיסי״ .

המשפט הזה הולך איתי עד היום  . היה שם רגע שקלטתי את עצמי . יצרתי חיים שלמים סביב חוסר הנוחות שלי . שמתי את כל תשומת הלב שלי בסבל מהאסטמה , באיך לעצב את הנשימה ואת החיים שלי סביבה באיזשהו שלב זה הגדיר חלק ממני והפך להיות חלק מהזהות שלי  - טיילתי בעולם עם משאפים, אינהלציות בגילאים מבוגרים . האסטמה התגברה עם השנים . יום אחד קלטתי - לאסטמה יש סיפור . המאבק בנשימה הביא איתו גם אלרגיה למי מלח והגוף לא הפסיק להתריע שמשהו לא בסדר כאן . סקרנית יצאתי לחקירה למקור המחלה בדרכים מגוונות ולאורך זמן . הריפוי המשמעותי התחיל ברגע שהתחלתי לשים סימני שאלה מסביבה . מתי זה התחיל ? למי במשפחה עוד יש אותה ? מתי היא מתגברת ? ניסיתי לחקור מה יוצר אותה. בדקתי עם הגוף שלי . עברתי טיפולים והעמקתי בריפוי של עצמי . הרגע המשמעותי ביותר עבורי היה כשהסכמתי לחיות בלעדיה , הפסקתי להגדיר את עצמי כסובלת מאסטמה. ראיתי והגדרתי את עצמי כבריאה . למה אני כותבת את כל זה ? לכולנו יש מקורות לכאב שבאים לידי ביטוי כמחלה, סיפור חיים , כאב כרוני , לופ אינסופי סביב מערכות יחסים , זוגיות , כסף … שאלה טובה לעצמך היא - כמה אני מוכן/ה לסדר את החיים סביב הכאב שלי ?  והאם קיים בי רצון/ מוטיבציה לסדר אותם סביב ההחלמה שלי ? אם קיים רצון כזה , אני מאמינה שקיימת דרך . זה לא בהכרח פתרון שמגיע ביום וסביר להניח שתידרש חקירה אבל החדשות המגניבות הן שלכאב יש כתובת . מקווה שהמוטיבציה רלוונטית למסע שלך . 

 
 
 

פוסטים אחרונים

הצג הכול

תגובות


bottom of page